זאת היתה בדיחה מחרידה, אבל דוק דניקה לא צחק עד שיוסריאן בא אליו לאחר עוד משימה ושוב הפציר בו, בלי ציפיות ממשיות להצלחה, שיקרקע אותו. [..]

"אתה מבזבז את הזמן שלך," נאץ דוק דניקה לומר לו.

"אתה לא יכול לקרקע בן אדם משוגע?"

"אה, ברור. אני חייב. יש הוראה שאומרת שאני חייב לקרקע כל בנאדם משוגע."

"אז למה אתה לא מקרקע אותי? אני משוגע. תשאל את קלווינג'ר."

"קלווינג'ר? איפה קלווינג'ר? תמצא את קלווינג'ר ואני אשאל אותו."

"אז תשאל כל אחד אחר. הם יספרו לך כמה אני משוגע."

"הם משוגעים."

"אז למה אתה לא מקרקע אותם?"

"למה הם לא מבקשים ממני לקרקע אותם?"

"כי הם משוגעים, זה למה".

"ברור שהם משוגעים," השיב דוק דניקה. "הרגע אמרתי לך שהם משוגעים, לא? ואי אפשר לתת למשוגעים להחליט אם אתה משוגע או לא, נכון?"

יוסריאן הביט בו בארשת של פיכחון וניסה גישה אחרת. "אור משוגע?"

"בהחלט," אמר דוק דניקה.

"אתה יכול לקרקע אותו?"

"בהחלט. אבל קודם הוא צריך לבקש ממני. זה מה שכתוב בהוראות."

"אז למה הוא לא מבקש ממך?"

"כי הוא משוגע," אמר דוק דניקה. "הוא מוכרח להיות משוגע אם הוא ממשיך לצאת למשימות מבצעיות אחרי כל הפעמים שהוא ניצל בנס. ברור, אני יכול לקרקע את אור. אבל קודם הוא צריך לבקש ממני."

"זה כל מה שהוא צריך לעשות כדי שתקרקע אותו?"

"זה הכל, פשוט לבקש ממני."

"ואז תוכל לקרקע אותו?" שאל יוסריאן.

"לא. אז אני לא אוכל לקרקע אותו."

"זאת אומרת יש מילכוד?"

"ברור שיש מלכוד", השיב דוק דניקה. "מלכוד 22. מי שרוצה להשתחרר ממשימות קרביות הוא לא באמת משוגע."

היה רק מלכוד אחד, מלכוד 22, שציין במפורש כי דאגה לביטחון האישי אל מול סכנות ברורות ומיידיות היא תהליך של חשיבה הגיונית. אור היה משוגע, והיה אפשר לקרקע אותו. כל מה שהוא היה צריך לעשות זה לבקש. וברגע שהיה עושה את זה, הוא כבר לא היה משוגע והיה צריך לטוס למשימות נוספות. [...] יוסריאן התרגש עד עמקי נשמתו לנוכח הפשטות המוחלטת של הסעיף הזה במלכוד 22, ופלט שריקת הערכה.

"חתיכת מלכוד, המלכוד 22 הזה."

"זה הכי טוב שיש," הסכים דוק דניקה.

​